הפסוק שלפיו האדם נברא בצלם אלוהים הוא מן המשפטים המצוטטים ביותר במקרא, וגם מן הסתומים שבהם. הפרק הראשון של ספר בראשית קובע קביעה דרמטית על מעמדו של האדם ביחס לאל, ומייד ממשיך הלאה בלי להסביר במילה אחת מה פירוש הדבר. אלפי שנות פרשנות ניסו למלא את החלל: היו שראו בצלם את כוחות הנפש והשכל, היו שראו בו את יכולת היחס והדיבור, ובעשורים האחרונים הכריע חקר הלשון דווקא לכיוון אחר, גופני ומוחשי, שבו צלם ודמות קרובים לפסל ולתבנית. אלא שדווקא ההכרעה הלשונית הזאת הותירה את הפסוק ריק מתוכן תיאולוגי, וזו תוצאה מוזרה עבור פרק שכל מילה בו שקולה.
כאן נשאלת השאלה מחדש: האם אפשר לקחת ברצינות מלאה את המשמעות הגופנית של צלם ודמות, ועדיין להסביר מדוע ראה הכותב הכוהני בקביעה הזאת אמירה תיאולוגית בעלת חשיבות עליונה. התשובה נבנית מצירוף של כמה סוגי ראיות: בחינה מדוקדקת של הופעת שתי המילים במקום נוסף בספר בראשית, שבו הן מתארות יחס של אב ובן; עיון באיגרות ובכתובות מאשור וממצרים שבהן מתואר מלך כצלמו של אל ואף כבנו; וקריאה בטקסטים נבואיים מתקופת הגלות שבהם האל הבורא מדבר בלשון של הורה אל ילדיו. ההצטלבות בין הממצאים הללו פותחת אפשרות לקרוא את פסוקי הבריאה באופן שונה לגמרי מן המקובל, ולשאול מה בדיוק ביקש הכותב שקוראיו יבינו על עצמם ועל חובותיהם.
