איך הופך שבועון כדורגל אהוב, שנוסד ונערך בידי יהודי ונחשב איכותי מכל עיתוני הספורט בגרמניה, לכלי תעמולה אנטישמי יעיל במיוחד? העיתון "קיקר" פנה לקהל רחב של אוהדים שבאו בשביל תוצאות, הרכבים וניתוחי משחקים, ולא בשביל פוליטיקה. דווקא מפני כך, הערת אגב, רמיזה או כינוי לעג שנזרקו באמצע דיווח על משחק עשויים היו לחלחל אל קוראים שאינם עומדים על המשמר. הסיפור הזה מעלה שאלה מטרידה על תפקידם של בידור וספורט בהכשרת הלבבות לקראת הפשע הגדול ביותר של המאה העשרים.
המאמר שואל כיצד שימש "קיקר" בשנות הרייך השלישי, מעליית הנאצים ועד שלהי המלחמה, מכשיר בידי המשטר, ואילו תפקידים מילא בהכנת דעת הקהל לפתרון הסופי. כדי לבדוק זאת נבחנו גיליונות העיתון לאורך השנים, לא רק המאמרים האנטישמיים המפורשים אלא גם שתיקות, מחיקות ורמיזות, ודיווחים על משחקים בארץ ובחו"ל. הגישה לכל הגיליונות ולארכיון התאפשרה הודות לפרויקט של עורכי העיתון כיום, שביקשו להתמודד עם עברו הנאצי.
בין הדמויות שנחשפות בדרך נמצאים מייסד העיתון, מאמן נבחרת לאומי, כתבים בערים זרות וקבוצות כדורגל מפורסמות. התמונה שמצטיירת מאירה מחדש את הקשר בין תקשורת, ספורט ואידאולוגיה.
