מי שמדפדף במגזיני נשים מוצא אופנה, סטיילינג, בריאות, מתכונים וכתבות עומק, אבל כמעט שלא ימצא שם ספורט. זה נשמע מובן מאליו, עד שנזכרים שנשים הן כמחצית מאוכלוסיית ישראל, שמספר הספורטאיות בארץ עולה בהתמדה ושספורטאיות דתיות זוכות בשנים האחרונות לסיקור תקשורתי. אז למה דווקא העיתון שנכתב לנשים, ובמוצהר עוסק בעולמן, מתקשה להכניס את הספורט לסדר היום שלו?
השאלה מתחדדת כשמדובר בשני מגזינים שנוסדו עבור קוראות מן הציבור הדתי, נשים ופנימה, שצמחו מתוך תחושה שאין להן כתב עת משלהן. בדיקה של עשור שלם מגיליונותיהם, מאות גיליונות שנסרקו ונותחו אחד אחד, מאפשרת לעקוב אחרי מה שהעיתון בוחר להבליט ואחרי מה שהוא בוחר להשאיר בחוץ. הניתוח עובר על שערי העיתונים, על הטורים, על המדורים, על הכתבות ועל התמונות שבתוכן העניינים, ומשווה בין המילים מעולם הספורט שמופיעות בשם המדור ובתיאורו ובין מה שנכתב בפועל בגוף המדור.
מן ההשוואה הזאת עולה שאלה מטרידה עוד יותר: מה עומד מאחורי הנטייה "לדבר ספורט" בלי לסקר ספורט? האם מדובר בשיקול שיווקי, בהפנמה של נורמות גבריות, או בניסיון של כותבות ועורכות להשתלב בשיח שנחשב גברי מאז ומעולם? התשובות נוגעות גם בהלכה, גם בצניעות, גם בשבת וגם במקומה של האישה הדתית על הרצף שבין החברה החילונית לחברה החרדית.
