ב-2004 נטבח בית ספר בבסלן, ובמשך חמש עשרה שנה נראה שהתקשורת הרוסית כמעט שותקת סביב האירוע. ואז, ביום השנה החמישה עשר, עלה ליוטיוב סרט תיעודי שצבר תוך זמן קצר קהל של מיליוני צופים, עורר זעם בקרב עיתונאים פדרליים והניע אנשים רגילים לפעול. מה גורם לסיפור לחדור לתודעה הציבורית דווקא כשהנושא נחשב כבד, כאוב ופוליטית רגיש?
המאמר שואל מה כוחן של אסטרטגיות נרטיביות בתקשורת ובתרגום, ובאיזו מידה הצלחתו של סרט כזה נובעת מהעמדה האידיאולוגית שלו ובאיזו מידה מאופן בניית הסיפור. השאלה חשובה במיוחד על רקע "המפנה התרבותי" במדעי הרוח ועל רקע התפקיד הגובר של התרגום בהתמודדות עם סכסוכים בין-תרבותיים ופוליטיים.
כדי לבחון זאת, המחבר מנתח את הסרט "בסלן. זוכרים" של יורי דוד באמצעות ניתוח נרטיבי השוואתי, מבני וחברתי. לפני כן הוא מציג רקע תיאורטי על מושג הנרטיב בתורת הספרות, בסוציולוגיה, בתיאוריה החברתית של התרגום ובעיתונות הנרטיבית. הוא מציב את הסרט לצד סיפורת עיתונאית מוקדמת על בסלן שנכתבה באנגלית, וכן לצד סרטים תיעודיים אמריקאים מוכרים. התוצאה היא מבט חדש על היחסים בין סיפור, זיכרון קולקטיבי, תרגום ותקשורת, ועל השאלה מי מספר את הטרגדיות של זמננו, באילו שפות, ובאיזה מחיר.
