קבוצת נערים ממוצא אתיופי בחטיבת ביניים נפגשת שבוע אחר שבוע, במשך למעלה מעשור, סביב שירי ראפ והיפ־הופ שהם עצמם בוחרים. מהרמקולים עולים טקסטים על רחוב, על אבות, על גזענות ועל השתייכות. מתחת לצחוק, לקללות ולשתיקות מסתתר דבר שכולם יודעים ואיש אינו אומר. מה קורה כשמטפלת מאזינה למוזיקה של בני הנוער, כותבת את המילים בזמן שהם אומרים אותן, ומנסה להבין מה הן מסתירות ומה הן מגלות?
המאמר מציג עבודה טיפולית ארוכת שנים בקבוצת ביבליותרפיה פסיכואנליטית. הוא שואל כיצד שירי היפ־הופ, ובהם נגיעות של מוזיקה אמהרית, יכולים לשמש חומר טיפולי עם מתבגרים שהוריהם עלו מאתיופיה, שחווים את עצמם "שחורים בעולם לבן" ומתקשים לדבר על מה שכואב להם. השאלה נוגעת גם ליחסים בין המטפלת לנערים, למקומה של שפת הקבוצה, ולדרך שבה אמנות נעשית מרחב שבו אפשר להתקרב אל מה שנשמר בסוד.
המחברת מתארת את התהליך מתוך עבודתה הקלינית. היא מנתחת שירים שהנערים הביאו ואת השיחות שהתפתחו סביבם, ומשלבת קריאה ספרותית בשירים עם הבנה פסיכולוגית של הקבוצה. לשם כך היא נעזרת במושגים מחקר השואה והדור השני וברעיונות פסיכואנליטיים על לא מודע, העברה ו"שותף שלישי". התוצאה היא מבט אל תרבות נוער חתרנית, אל זהות כפולה ואל המחיר והכוח של שתיקה.






