בבתי ספר ובמקדשים בתאילנד אפשר למצוא דימויי מוות במקומות בולטים, ותלמידים מתבקשים להפנות קשב רגוע לכך שהמוות עשוי להגיע כבר מחר. התרגול הזה, שמקורו בבודהיזם התרוואדה, נראה במבט ראשון כמו הדבר האחרון שיעזור לנער מתוח. אבל בתקופה שבה מתבגרים ברחבי העולם התמודדו עם לחץ, בידוד וחוסר ודאות, עולה שאלה מסקרנת: האם מי שמתבונן במוות באופן מכוון מתמודד אחרת עם מתח יומיומי?
המחקר בוחן אם תרגול של היזכרות במוות משנה את הקשר בין מתח נתפס לבין תסמיני דיכאון אצל בני נוער. כלומר, השאלה אינה רק אם יש הבדל ברמות הדיכאון בין מתרגלים ללא מתרגלים, אלא אם הדרך שבה לחץ מתורגם לדיכאון נראית שונה אצל מי שמתרגלים.
החוקרים אספו נתונים בקיץ 2021 מכמה מאות תלמידי תיכון בחמש פנימיות בצפון תאילנד, חלקן בודהיסטיות וחלקן חילוניות. המשתתפים מילאו שאלונים על תסמיני דיכאון, על מתח נתפס ועל תדירות התרגול של סוגי מדיטציה שונים. הנתונים נותחו בשיטה סטטיסטית שנועדה לבדוק האם משתנה אחד משנה את עוצמת הקשר בין שני משתנים אחרים, תוך התחשבות בגורמים כמו הכנסה, גיל, מין ותדירות מדיטציה כללית. התוצאה עשויה לשנות את האופן שבו חושבים על מדיטציה, על מוות ועל בריאות הנפש בגיל ההתבגרות.
