מי שומר על סיפורי העם כשאין מי שיכתוב אותם? במרוקו הסיפורים האלה עוברים מפה לאוזן, ובעיקר מפי קשישות, סבתות שהמעמד שלהן בקהילה נשען על הקול, על הזיכרון ועל כושר ההפעלה של הקהל. אבל מה קורה לסיפור כשמוציאים אותו מחדר המגורים בהרי הריף, מעבירים אותו לכתב ומתרגמים אותו לאנגלית? מילים שאין להן מקבילה, דימויים שמובנים רק בתוך תרבות אחת, חזרות שבעל פה נשמעות כמו מוזיקה ובכתב נראות כמו טעות, וקולות של דמויות שנעלמים מן הדף.
המאמר מבקש לברר מהם האתגרים הלשוניים והתרבותיים העיקריים בתרגום סיפורי עם מאזור עבדלע'איה סוואהל לאנגלית, ואילו דרכי התמודדות אפשריות עם האתגרים האלה. החוקר, שהסיפורים הם חלק מעולמו האישי, אסף עשרה סיפורים משני שבטים בהרי הריף, ובהם סיפורים שסיפרה אמו. הסיפורים תועדו תחילה בניב המקומי כפי שנשמעו, ורק אחר כך תורגמו. בשלב הבא נבחנו בניתוח לשוני ותרבותי המקומות שבהם התרגום נתקל בקשיים.
זו הזדמנות להציץ אל עולם שבו סיפור נפתח במילה אחת שמעוררת נוסטלגיה קולקטיבית, שבעה תפוחים מסמלים משהו הרבה יותר גדול, ולכל דמות יש קול משלה. השאלה היא כמה מכל זה אפשר להעביר לקורא זר.






