נתונים הם הדלק של עידן הבינה המלאכותית: מערכות למידת מכונה זקוקות למאגרים עצומים, עדכניים ונקיים כדי להתאמן ולהשתפר. אבל מי רשאי לגשת אליהם, ומי יכול לסגור עליהם את השער? בין ענקיות טכנולוגיה, גופי בריאות ורשויות ציבוריות, השליטה במאגרי מידע עלולה להפוך לחסם שמעכב חדשנות ומחזק את החזקים שבשחקנים.
המאמר שואל אם ראוי להתייחס לנתונים כאל נכס קנייני, ואיזו מסגרת משפטית מתאימה למשאב בלתי מוחשי שנאסף, נשמר ומועבר בקלות יחסית. הוא בוחן את הדין הישראלי הקיים, מזכויות יוצרים וסודות מסחריים ועד החזקה, חוזים והגנת הפרטיות, ומציב אותו מול התפיסות התאורטיות על בעלות וגישה ומול ההתפתחויות בחקיקה האירופית והאמריקאית. הניתוח נשען על חקיקה, פסיקה וספרות משפטית וכלכלית.
בבסיס הדיון עומדת שאלה רחבה יותר מהטכנולוגיה עצמה: האם אוסף של הסדרים מקריים מספיק לעידן שבו הגישה למידע קובעת מי ירוץ קדימה, או שהגיע הזמן לחשוב מחדש על האופן שבו המשפט מתייחס לנתונים?
