לבדיות ובדידות הן חוויות אנושיות אוניברסליות, הנמצאות בלב הקיום הפסיכולוגי של כל אדם. הן מתעוררות ברגעים של שקט פנימי, בפרידות, באובדנים, אך גם בתוך מערכות יחסים קרובות, ומעלות שאלות יסוד על גבולות העצמי, על הצורך בקשר ועל היכולת לשאת את הנפרדות. בעידן המודרני, שבו הקצב מהיר, התקשורת רציפה והגבולות בין הפרטי לציבורי מיטשטשים, נדמה כי השהייה לבד נעשתה כמעט מאיימת, והבדידות – תופעה חברתית ונפשית נרחבת. אולם האם היות לבד הוא בהכרח מקור סבל? האם ייתכן שלבדיות יכולה לשמש כוח מרפא ומצמיח?
מתוך סקרנות לשאלות אלו נבחנת במאמר "לבדיות ובדידות – בנוכחות האחר ובהיעדרו" המורכבות שבין מצבי הנפש השונים: לבדיות, בידוד, התבודדות ובדידות. החוקרת מבקשת להבין מתי חוויה של לבד הופכת למרחב פנימי בריא ומזין, ומתי היא מדרדרת לכאב ממאיר ולניתוק. לשם כך היא מתחקה אחר הגדרותיהם והמשמעויות הפסיכואנליטיות של המצבים הללו, משווה בין תפיסותיהם של ויניקוט, פרום־רייכמן, לוינס ואחרים, וממחישה את הרעיונות באמצעות תיאור מקרה עשיר ומורכב.
המסע שהיא מובילה בין התיאוריה לקליניקה פותח בפני הקורא הזדמנות נדירה להרהר מחדש במושגים של קרבה ונפרדות, ומציב אתגר לחשוב האם ייתכן שהדרך לאינטימיות אמיתית עוברת דווקא דרך היכולת להיות לבד.
