הסתגלות מערכת החינוך לגזרות הקורונה לא הייתה קלה עבור המורים והגננות. אחד מהגורמים שהשפיעו על מידת הקושי של המורים בתקופה זו היו סגנונות הניהול של מנהל בית הספר. מחקר זה בחן את את תפיסות המורים בנוגע למעמדם המקצועי בתקופת הקורונה.
כשבתי הספר נסגרו בבת אחת והמורים נאלצו לעבור ללמד מהבית, נפתח בישראל ובעולם ויכוח ציבורי סוער על תפקודם. היו שראו בהם גיבורי שעת חירום, והיו שהאשימו אותם בחוסר מחויבות ובניצול המצב. בתוך הרעש הזה, איך המורות והגננות עצמן חוו את התקופה? האם הן הרגישו שמעמדן המקצועי בעיני הציבור עלה או דווקא נפגע, ומה בעצם עומד מאחורי התחושה הזאת?
מאה ועשר מורות וגננות שעבדו במערכת החינוך הציבורית בתקופת הקורונה, ולמדו במקביל לתואר שני בניהול חינוכי, התבקשו לכתוב רפלקציה אישית ומפורטת על החוויה שלהן מאותם חודשים, בין הסגר הראשון לשלישי. מתוך הכתיבה הזאת עלו תמונות שונות מאוד זו מזו, לעיתים אף סותרות, על מה שקורה למעמד המורה כשהעולם כולו נכנס לזום.
