מקצוע ההוראה נתפס בעיני רבים כמקצוע נוח ובטוח, אך הנתונים מספרים סיפור אחר לגמרי: מורים ברחבי העולם סובלים משיעורי שחיקה גבוהים במיוחד, מחציתם עוזבים את המקצוע בטרם עת בשל בעיות נפשיות ופסיכוסומטיות, ושיעורי הנשירה בשנים הראשונות להוראה מגיעים עד כדי מחצית מכלל המורים המתחילים. בעוד שגורמי הלחץ התעסוקתיים ידועים היטב, כגון עומס עבודה, חוסר תמיכה ארגונית וכיתות גדולות, האחריות לשמירה על הבריאות מוטלת כמעט תמיד על כתפי המורה הבודד.
האם קיימת דרך לשבור את המסלול הנתפס כבלתי נמנע מלחץ למחלה? מאמר זה בוחן שאלה מרכזית: האם ובאיזו מידה תורם חוסן, הכשירות האנושית להתמודד עם משברים ולצמוח מהם, לקידום בריאותם של מורים? ומעבר לכך, האם קיימים משאבי חוסן ייחודיים למקצוע ההוראה דווקא, שניתן לזהותם, לטפח ולהקנות במסגרת הכשרת מורים?
כדי לענות על כך נערכה סקירת ספרות שיטתית ורחבת היקף, הכוללת עשרות מחקרים ממדינות שונות ברחבי העולם ומגוון סוגי בתי ספר ושלבי קריירה. הסקירה בוחנת את הקשר בין חוסן לבין מספר היבטים מרכזיים בבריאות המורה, כגון שחיקה, תפיסת לחץ, רווחה נפשית, נטייה לעזוב את המקצוע ואפקטיביות הוראתית מתמשכת. הממצאים עשויים להציע כיוון חדש ומעשי לגמרי להתמודדות עם משבר הבריאות המקצועי המאיים על אחד המקצועות החיוניים ביותר לחברה.
