במשך עשרות שנים בקנדה נלקחו ילדים ילידים מבתיהם ונשלחו לפנימיות שנועדו להטמיע אותם בתרבות השלטת. המדינה התנצלה והסכימה לפצות את הניצולים, אבל שאלה אחת נשארת פתוחה: מה קורה לדור הבא? האם הצל של הפנימיות מגיע גם לכיתות הלימוד של ילדי הניצולות, שמעולם לא עברו את המערכת בעצמם? בעוד הפער בהשכלה בין צעירים ילידים לשאר האוכלוסייה נשאר גדול, עדיין מעט מחקרים בדקו את הקשר הזה בכלים סטטיסטיים.
המאמר שואל אם לימודי האם בבית ספר מגורים קשורים לחוויות בית הספר של ילדיה, ובהן יחסים עם מורים, התלהבות מהלימודים, פרסים והשעיות. כדי לבדוק זאת החוקרים נעזרו בגל החסוי של סקר קנדי רחב על ילדים ונוער ילידים משנת 2001, ובחנו כאלפי ילדים ואמהות באונטריו ובמחוזות המערב. הם התמודדו עם אתגר מתודולוגי קשה: ילדים נשלחו לפנימיות לא באופן אקראי, ולכן קשה להבחין בין השפעת בית הספר להשפעת רקע המשפחה. לשם כך הם בנו מודלים סטטיסטיים עם בקרות רבות ועם מדדים עקיפים לרקע המשפחתי. הם בדקו גם אם יש הבדל בין ילדים החיים בשמורות לבין אלה שמחוצה להן, ואם העובדה שגם אחיותיה ואחיה של האם למדו שם משנה את התמונה.
זהו מחקר שנוגע בשאלות של זיכרון היסטורי, אי־שוויון בחינוך ופיוס, ושואל כיצד פגיעה שהתרחשה לפני עשרות שנים ממשיכה לעצב חיים של ילדים כיום.
