האם הדרך שבה אנחנו מלמדים ילדים בכיתה משפיעה גם על הדרך שבה הם יגדלו לחשוב על טוב ורע? בעשורים האחרונים הפכו המורים ממי שמוסרים ידע למנחים, והתלמידים נקראים לבנות משמעות בעצמם, לבחור, לחוות ולהגדיר את דרכם. מאחורי השינוי הזה עומדות תיאוריות חינוך מוכרות, מבהוויוריזם ועד פדגוגיה ביקורתית, ומאחוריהן שאלה שכמעט לא נבדקה באופן שיטתי: מה קורה לתרבות המוסרית של חברה כשהרעיונות האלה עוברים מן ההגות אל תכניות הלימודים, הכשרת המורים והמבחנים?
השאלה המרכזית של המאמר היא אם הפצת הגישות ממוקדות הלומד מסבירה את הגידול ברלטיביזם מוסרי, במרכזיות הזכויות ובחיפוש אחר הנאה, מעבר להסברים המקובלים כמו התקשורת והמודרניזציה הכלכלית. עד היום הדיון נטה לייחס את המגמות האלה לכוחות חברתיים רחבים, וכאן מוצע מבט אחר, תוך הצהרה גלויה על נקודת המוצא התיאולוגית של הכותב ועל כוונה לנהוג בתיאוריות ביושר ובלי קריקטורות.
כדי לבדוק זאת נעשה שימוש בנתונים קיימים בלבד: סקירה שיטתית לפי PRISMA, ניתוח שיח של טקסטים קוריקולריים ושל הכשרת מורים, מיפוי ביבליומטרי, וניתוחים סטטיסטיים של נתוני סקר הערכים העולמי ושל שאלוני PISA, בשילוב משתני בקרה כמו חשיפה לטלוויזיה ולאינטרנט ותוצר לנפש. התמונה שמתקבלת נוגעת בשאלות רחבות על תפקידו של בית הספר בעיצוב הערכים.
