חוק זכויות החולה קובע מה מגיע לכל מי שמאושפז בבית חולים בישראל: טיפול נאות, כבוד, פרטיות, מידע על מצבו, אפשרות לבחור בין חלופות טיפול ומלווה לצד המיטה. על הנייר הזכויות זהות בכל מקום. בפועל, מערכת הבריאות הישראלית פרושה באופן לא אחיד: בתי החולים הגדולים והרופאים המומחים מרוכזים במרכז הארץ, ומספר המיטות והרופאים לנפש בפריפריה נמוך בהרבה. השאלה המתבקשת היא אם אי השוויון הזה בתשתיות מחלחל גם אל קיומן של הזכויות עצמן.
כאן נבדק בדיוק זה: האם מטופלים שאושפזו בבתי חולים בפריפריה חשים שזכויותיהם נשמרו פחות מאשר מטופלים שאושפזו במרכז. הבדיקה נעשית על בסיס סקר חוויית מטופל ארצי שנערך בקרב קרוב ל-11 אלף מאושפזים במחלקות פנימיות ב-25 בתי חולים כלליים, שממנו נגזרו שמונה מדדים המייצגים זכויות קונקרטיות מתוך החוק: מאשפוז במסדרון ועד הצגת אפשרויות טיפול חלופיות ותנאי הביקור של בני המשפחה.
מעבר לשאלת המרחב נפתח כאן גם עניין עדין יותר: שביעות רצון אינה בהכרח מדד נאמן לאיכות. מי שאינו יודע שיש לו זכות אינו חווה פגיעה בה, ומי שציפיותיו נמוכות מרוצה בקלות רבה יותר. כך הופכת מדידה של תחושות מטופלים לשאלה על תודעה משפטית, על ציפיות ועל מי בכלל מרשה לעצמו להתלונן.
