האם אפשר לתאר את החוויה האנושית כמערכת של תפקידים וחלקים, בלי לאבד את מה שהופך אותה לחוויה? הפונקציונליזם, אחד הזרמים המשפיעים בפילוסופיה של הנפש, רואה בנפש מערכת שאפשר לפרק ליכולות קטנות יותר ולהסביר לפי תפקידן. הפנומנולוגיה, שצמחה מכתבי אדמונד הוסרל, מתחילה דווקא מהחוויה כפי שהיא נחווית מבפנים. לא פעם נראה ששתי הגישות מדברות בשפות שונות לגמרי.
המאמר בודק את התמונה הזאת. השאלה המרכזית היא אם אפשר לקרוא את הפנומנולוגיה של הוסרל בעדשה פונקציונליסטית, ואם כן, באיזה מובן. הכותב מציג תחילה קריאה קיימת, שנולדה בוויכוח בין שני פילוסופים ידועים, ובוחן את הנחותיה. אחר כך הוא מציע לשנות זווית: במקום לשאול מה הפנומנולוגיה אומרת על טבעה של הנפש, לשאול איך היא מסבירה, ובאיזו שיטה היא מנתחת את החוויה.
לשם כך הוא חוזר לטקסטים של הוסרל, מ"פילוסופיה של האריתמטיקה" ועד "חקירות לוגיות", "רעיונות" והרצאותיו על תודעת הזמן, ועוקב אחרי מה שהפילוסוף עשה בפועל כשפירק חוויות של תפיסה ושל זמן לחלקים ולתפקידים. הוא מציב אותם מול סוגים שונים של ניתוח פונקציונלי מן המדע הקוגניטיבי, ושואל מה משמעות המפגש הזה כשחושבים על שילוב בין הפנומנולוגיה לבין חקר המוח והקוגניציה, ואיך זה עשוי להיראות בדוגמה של ראייה.
