עבור אנשים עם הפרעת חרדה חברתית, מפגש עם עמיתים, שיחה עם זרים או הצגת רעיון בפני קבוצה יכולים להרגיש כמו מבחן שאי אפשר להיכשל בו. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי נחשב לטיפול הפסיכולוגי המוביל להפרעה הזאת, ובכל זאת חלק גדול מהמטופלים לא מגיעים בו לשיפור משמעותי. במקביל, תוכניות מבוססות מיינדפולנס מראות פוטנציאל מבטיח, אך הן דורשות מחויבות ארוכה של שמונה עד שנים עשר מפגשים. נשאלת השאלה אם אפשר לקחת את מה שהכי עובד בשני העולמות ולדחוס אותו למסגרת קצרה ונגישה יותר.
המחקר הנוכחי בוחן שאלה זו באמצעות תוכנית קצרה של ארבעה מפגשים קבוצתיים, שמשלבת תרגול מיינדפולנס עם עבודה על דפוסי חשיבה. מוקד מיוחד ניתן להטיה קוגניטיבית שנוטה להפוך אירוע חברתי מביך לקטסטרופה בעיני האדם. החוקרים עקבו אחר מטופלים במרפאה חוץ בטוקיו, ובדקו אותם בשמונה נקודות זמן לאורך הטיפול ובמעקב אחריו. הם מדדו תסמיני חרדה, דפוסי חשיבה, קשב עצמי, מיינדפולנס, דיכאון ויסות רגשי. מדובר בשלב ראשוני של בדיקה, והשאלה היא אם תוכנית כזאת בכלל ישימה, ואם היא מראה סימנים ראשונים של תועלת. מה הופך אותה למעניינת, ומה קורה לאורך הדרך, כדאי לגלות מתוך המאמר עצמו.
