רבים מאיתנו מכירים את הרגע שבו אנחנו מדמיינים מה אחרים חושבים עלינו. עבור אנשים עם הפרעת חרדה חברתית, המחשבה הזאת יכולה להפוך לעננה קבועה שמלווה כל שיחה, כל כיתה וכל מפגש. ההפרעה מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות, פוגעת בלימודים ובקשרים חברתיים, והטיפולים הקיימים מציעים הקלה חלקית בלבד. כדי להבין טוב יותר מה קורה כאן, כדאי להסתכל אל מה שמתרחש במוח כשאדם חושב על עצמו.
המחקר מתמקד ברשת ברירת המחדל, מערך אזורי מוח שפעיל במיוחד כשאנחנו מתבוננים פנימה. השאלה המרכזית: האם אצל צעירים עם חרדה חברתית האזורים האלה מתקשרים זה עם זה באופן שונה, והאם ההבדל תלוי בשאלה אם הם שופטים את עצמם בעצמם או מנסים לדמיין איך אחרים רואים אותם?
החוקרים סרקו בהדמיית תהודה מגנטית תפקודית 38 צעירים עם הפרעת חרדה חברתית שאינם נוטלים תרופות, וכן 72 משתתפי ביקורת. במהלך הסריקה נשאלו המשתתפים אם תיאורי אישיות מסוימים מתאימים להם, ובמצב אחר אם אחרים היו משתמשים בהם כדי לתאר אותם. הנתונים נותחו באמצעות מודלים סיבתיים דינמיים והסקה בייסיאנית, שמאפשרים לבחון לא רק אילו אזורים פעילים אלא גם איזה אזור משפיע על איזה. בנוסף נבדק אם דפוסי הקישוריות מסוגלים לנבא את עוצמת החרדה של אנשים שלא נכללו בניתוח המקורי. התמונה שעולה מהמודל נוגעת בשאלה עתיקה על האופן שבו המוח בונה את תחושת העצמי מול עיני אחרים.
