אמריקה הלטינית מלאה בארגונים אזוריים שנוסדו בהתלהבות, נקלעו למשברים, נכנסו לקיפאון ולעיתים כמעט נעלמו. ובכל זאת הם ממשיכים להתקיים, מתעוררים מחדש ומקבלים שמות, מבנים ותחומי עיסוק חדשים. בשנים האחרונות הפרויקטים הגדולים של האזור, כמו UNASUR ו-CELAC, חוו התפרקות או שיתוק, ואז שוב החלו לדבר על תחייתם. תמונה כזאת נראית כמעט פרדוקסלית: איך ארגונים שחוזרים וקורסים, ושאינם מתקרבים לאינטגרציה עמוקה כמו באירופה, ממשיכים לשרוד?
הניאו-פונקציונליזם הוא אחת התיאוריות המוכרות ביותר בחקר האיחוד האירופי. הוא נולד מתוך ההיסטוריה האירופית ונחשב לעיתים קרובות לתיאוריה שלא מתאימה למקומות אחרים בעולם. השאלה שנשאלת כאן היא אם תיאוריה שנוצרה בבריסל ובסטרסבורג יכולה לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהסביר מציאות פוליטית אחרת לגמרי, שבה נשיאים חזקים, ריבונות רגישה ושסעים אידאולוגיים מעצבים את הכללים. לשם כך נבחנים מושגים שנשארו בצל אצל מי שפיתחו את התיאוריה, ונבדקים מול שמונה משברים שפקדו ארגונים אזוריים מסוף שנות השישים ועד לשנים האחרונות, ממרכז אמריקה דרך האנדים ועד למרקוסור.
מה קורה לארגון אזורי ברגע שבו המשבר מאיים לחסל אותו? ומה בעצם משמעות ההישרדות הזאת עבור הארגון עצמו?
