מערכת חינוך שמצליחה להירשם כאילו על הנייר, אך מיליון וחצי ילדים במרוקו כלל לא הולכים לבית הספר. איך זה מתיישב עם הצהרות רשמיות על שיפור מתמיד? המאמר בוחן את הפער העמוק בין ההצלחות המדווחות של מערכת החינוך המרוקאית לבין המציאות בשטח, ושואל שאלה מטרידה: מדוע רפורמות חינוכיות שנוסחו בכוונות טובות מאז העצמאות בשנת 1956 נכשלות שוב ושוב במשימתן המרכזית, ליצור ניידות חברתית אמיתית ולא רק לשעתק את הסדר החברתי הקיים?
המאמר בוחן כיצד בית הספר, כמוסד חברתי, אינו כלי נטרלי אלא משקף ומשמר יחסי כוח קיימים, ומדגים זאת דרך ניתוח מעמיק של נתוני אוריינות, שיעורי הרשמה ונשירה, ופערים בין אזורים כפריים לעירוניים ובין מגדרים. באמצעות סקירה של דוחות רשמיים, תוכניות לאומיות כמו CNEF והתוכנית לתמיכת חירום בחינוך, ונתונים סטטיסטיים על תשתיות, הכשרת מורים ותקציבים, נבחנת מידת ההצלחה של הרפורמות שיושמו בפועל.
מעבר לנתונים היבשים, המאמר חושף את הדואליות התרבותית והלשונית שמפצלת את המערכת בין בתי ספר פרטיים יוקרתיים לציבור הרחב, ואת האתגרים המבניים העומדים בבסיס הקושי לחולל שינוי אמיתי. האם אפשר בכלל לבנות מעמד ביניים חזק כשמערכת החינוך עצמה מנציחה אי שוויון? התשובות שהמאמר מציג עשויות להאיר באור חדש את השאלה הבוערת של רפורמה חינוכית בעולם המתפתח בכלל, ובמרוקו בפרט.
