תאי מערכת החיסון החדשית, כמו מקרופאגים ותאים דנדריטיים, ידועים ביכולתם המרשימה להשתנות ולהתאים את עצמם ברגע שהם נתקלים באיום חיידקי. אחד השינויים המוכרים ביותר הוא הפיכתם של אברוני האנדוליזוזום, ה"מנגנון" האחראי על עיכול חומר חוץ-תאי והצגתו למערכת החיסון, מקבוצת שלפוחיות בודדות לרשת צינורית מסועפת ומורכבת. אבל האם השינוי הזה מלווה גם בהגדלה ממשית של נפח האברון וביכולת האגירה שלו? ואם כן, מה מפעיל את התהליך הזה מבחינה מולקולרית, וכמה זמן הוא נדרש?
שאלות אלה עומדות במרכז המחקר הנוכחי, שבחן כיצד תאי מקרופאג ותאים דנדריטיים מגיבים לחשיפה לליפופוליסכריד, מרכיב קרומי חיידקי המדמה זיהום. באמצעות שילוב של הדמיה קונפוקלית בתאים חיים, מיקרוסקופיית סופר-רזולוציה, מבחני פינוציטוזה, מדידת רמות חלבונים, ניתוחים גנטיים בהם נמחקו גורמי שעתוק מרכזיים, ופרופיל פוליזומים המאפשר לעקוב אחר קצב התרגום של mRNA ספציפיים, ניסו החוקרים לפצח האם ההתרחבות המהירה של האברון מקורה בשעתוק גנים חדש או במנגנון אחר, מהיר ובלתי צפוי. ההשלכות של השאלה הזו נוגעות ישירות ליכולת התאים להציג אנטיגנים לתאי T ולהפעיל תגובה חיסונית יעילה.
