מזה שנים רבות מתמקדת הקרימינולוגיה המרכזית בשאלה מי הוא העבריין: מהם המניעים שלו, אילו תכונות אישיות מובילות אותו לדרך הפשע, ואיפה נמצא ה"פגם" שהופך אדם לפושע סדרתי. אך גישה אחרת, שהתפתחה בעשורים האחרונים, מציעה להפוך את זווית המבט מהעבריין לאירוע הפלילי עצמו: מה קורה בפועל בזמן ובמקום שבו מתבצעת עבירה, ואילו תנאים מאפשרים אותה?
המאמר בוחן כיצד גישת מניעת הפשיעה הסיטואציונית ותורת הפעילות השגרתית, שנוסחו במקור סביב עבירות טורפניות פשוטות כמו פריצות ושוד, מיושמות בשנים האחרונות גם על תחומים מורכבים בהרבה: פשיעה מאורגנת וטרור. האם ניתן לפרק "תסריטי פשיעה" של הברחת סמים, סחר בבני אדם או הלבנת כספים בדיוק כמו שמפרקים תסריט של פריצה לבית? האם מושגים כמו "מטרה מתאימה" ו"שומר יעיל" עדיין רלוונטיים כאשר מדובר בשיתוף פעולה מתוחכם בין עבריינים ולא בפגיעה חד צדדית בקורבן?
המאמר משמש כמבוא לגיליון מיוחד שכולל שבעה מאמרים, שנכתבו על ידי חוקרים מהמשטרה ההולנדית, ומיישמים את הגישה הסיטואציונית על נושאים מגוונים כמו כנופיות אופנוענים, פשיעת מחשבים, ניהול פשיעה מתוך בתי סוהר, הלבנת כספים, סמים סינתטיים, טרור ופיראטיות ימית. תוך כדי כך נבחנת גם הביקורת המרכזית על הגישה, ועולה השאלה עד כמה ניתן למתוח את המודל הסיטואציוני מעבר לגבולות שבהם כוחו ההסברי חזק ביותר.
