עובדי בריאות נחשפים מדי יום למגוון פתוגנים במסגרת עבודתם, ובה בעת עלולים גם הם עצמם לשמש מקור להעברת מחלות מדבקות למטופלים הפגיעים ביותר. אבל מה קורה במדינה שבה אין מדיניות חיסונים מחייבת לעובדי בריאות, שיעורי החיסון הכלליים באוכלוסייה נמוכים, ומספר אנשי הצוות הרפואי מצומצם יחסית לגודל האוכלוסייה? בלאוס, מדינה בדרום מזרח אסיה שבה הפטיטיס B הוא נגיף אנדמי ותוכנית החיסון הלאומית שונתה והתעדכנה רק בעשורים האחרונים, לא היה קיים כל מידע שיטתי על מצב החסינות של עובדי הבריאות עצמם כנגד מחלות מסכנות חיים.
מאמר זה בוחן שאלה מרכזית: מה שיעור ההגנה החיסונית והחשיפה בעבר בקרב עובדי בריאות בלאוס לשש מחלות שניתן למנוע בחיסון, הפטיטיס B, חצבת, אדמת, אבעבועות רוח, דיפתריה וטטנוס, ובנוסף להפטיטיס C שאין לו חיסון מאושר? לצורך כך גויסו למחקר למעלה מאלף עובדי בריאות משלושה בתי חולים מרכזיים, בתי חולים מחוזיים ואזוריים בבירה וייאנטיאן ובשתי פרובינציות נוספות, שמהם נלקחו דגימות דם לבדיקות סרולוגיות מקיפות באמצעות שיטת ELISA, לצד תיעוד נתונים דמוגרפיים והיסטוריית חיסונים כפי שדווחה על ידי המשתתפים עצמם.
הממצאים, המבוססים על ניתוח סטטיסטי מעמיק הכולל השוואה בין קבוצות גיל, מגדר וסוגי תפקידים, חושפים תמונה מורכבת ומעוררת מחשבה על מצב החסינות של אלה שאמונים על שמירת הבריאות של אחרים, ומעלים שאלות דחופות בנוגע למדיניות הבריאות הציבורית במדינה.
