בני נוער בסיכון ומשפחותיהם מתמודדים לרוב עם צירוף מורכב של קשיים: נשירה מבית הספר, חוסר ביטחון בבית, מצבי משבר נפשיים ועוד, כאשר כל אלה משפיעים זה על זה. אף איש מקצוע, שירות או ארגון בודד אינו מסוגל להכיל את כל המומחיות הדרושה למענה הוליסטי כזה, ולכן נדרש שילוב בין גישות שונות, מומחים שונים וארגונים שונים. אך כפי שמחקרים קודמים הראו, שילוב כזה של מומחיות הוא הרבה יותר קל להגיד מלבצע בפועל.
מאמר זה מבקש להבין לא רק מהם האתגרים המונעים שילוב מומחיות אפקטיבי, אלא בעיקר כיצד אנשי מקצוע, ארגונים ורשויות מקומיות מתמודדים בפועל עם אתגרים אלה, בארבע רמות מקבילות: רמת הנער והמשפחה, רמת איש המקצוע, הרמה הארגונית והרמה המערכתית. השאלה המרכזית העומדת בבסיס המחקר היא כיצד נראית ההתמודדות היומיומית הזו בשטח, מעבר לתיאור התיאורטי של הקשיים.
כדי לבחון זאת, החוקרים ליוו מחקר פעולה משתתפותי בהולנד וקיימו ראיונות חצי-מובנים מעמיקים עם 28 אנשי מקצוע, רכזים וקובעי מדיניות מארבעה אזורי טיפול, ובחנו את הנתונים בשיטת ניתוח תמטי רפלקסיבי. הממצאים חושפים דפוסים מרתקים של גישות שונות שבהן בוחרים בעלי העניין להתמודד עם המורכבות, מהתעלמות והימנעות ועד לכפייה ושיתוף פעולה, ומעלים שאלה מסקרנת: האם היכולת לשלב מומחיות שונות היא בעצמה סוג של מומחיות שיש לטפח?
