בשלב המעבר מהתבגרות לבגרות צעירים הלומדים במסגרות להכשרת מורים נדרשים להתמודד עם עומסים רגשיים וחברתיים משמעותיים. הדרישות האקדמיות הגבוהות הציפייה לגיבוש זהות מקצועית ברורה והצורך להשתלב בקהילה חדשה יוצרים מציאות מורכבת שבה בריאות נפשית וחוסן אישי אינם מובנים מאליהם. בתוך מציאות זו מתעצבות גם עמדות כלפי קבלת עזרה נפשית ולעיתים דווקא מי שנושאים באחריות עתידית לחינוך דור העתיד מתקשים להכיר בצורך שלהם עצמם בתמיכה.
על רקע זה עולה עניין מיוחד בגישות חווייתיות המאפשרות עיבוד רגשי שאינו נשען רק על שיח מילולי. תרפיה באמנות אקספרסיבית מציעה מרחב אחר שבו ניתן לבטא רגשות מחשבות וחוויות באמצעות ציור תנועה כתיבה ומשחק. היצירה מאפשרת גישה לתכנים פנימיים עמוקים לעיתים מבלי צורך להגדירם במילים ומעודדת תהליך של מודעות עצמית והפחתת מתחים. כאשר גישה זו משתלבת עם עקרונות המדגישים בחירה אחריות ותכנון עתידי נוצר פוטנציאל משמעותי להתערבות חינוכית וטיפולית גם יחד.
מכאן נולדת השאלה המסקרנת האם ניתן לבנות תהליך מובנה שישלב תרפיה באמנות עם למידה פסיכו חינוכית וייתן מענה לצרכים הנפשיים של מתכשרים להוראה. האם חוויה קבוצתית של יצירה ושיתוף יכולה לחזק חוסן נפשי לשפר תחושת רווחה ולעצב יחס פתוח יותר כלפי ייעוץ מקצועי. ומה נדרש כדי שמודל כזה יהיה ישים במסגרת מוסדית של הכשרת מורים.
כדי לבחון זאת פותח מודול ייחודי שכלל סדרת מפגשים קבוצתיים המבוססים על פעילויות אמנות מגוונות. המשתתפים התנסו בהבעה רגשית באמצעים חזותיים ותנועתיים התבוננו בעצמם בעבר בהווה ובעתיד ועסקו בשאלות של זהות משמעות ותכנון אישי. לאורך התהליך נאספו חוויות אישיות ותובנות מתוך המפגשים במטרה להבין כיצד נחווה המודל וכיצד הוא נתפס על ידי מי שלקחו בו חלק.
האם תהליך כזה אכן מצליח לגעת בלב הקושי הנפשי של צעירים בתחילת דרכם המקצועית והאם הוא מסוגל לשנות את האופן שבו הם תופסים את עצמם ואת האפשרות להיעזר באחרים נותר כשאלה פתוחה שממתינה להעמקה בהמשך הקריאה.
