דמיינו פוטון בודד שנספג בחומר אורגני ויוצר לא אקסיטון אחד, אלא שני אקסיטונים טריפלטיים בבת אחת. תהליך מרתק זה, המכונה ביקוע סינגלטי, עומד בבסיס אחת התקוות הגדולות לשיפור יעילות תאים סולריים אורגניים, שכן הוא מאפשר לעקוף מגבלה תרמודינמית בסיסית ביעילות המרת אור לחשמל. אך כאשר שני טריפלטים "נולדים" צמודים זה לזה, מה קובע אם הם יתפרקו לחלקיקים חופשיים שיוכלו לשמש להפקת זרם, או שיישארו כלואים במצב משולב שאינו שימושי? התשובה, כך מסתבר, טמונה בפרטים הגאומטריים הזעירים של איך שהמולקולות מסתדרות זו לצד זו.
מחקרים קודמים בחנו את השאלה הזו בעיקר בתמיסות קפואות ובתנאי מעבדה קיצוניים, במולקולות מחוברות כימית שקל לשלוט בהן אך קשה ליישמן בהתקן אמיתי. המאמר הנוכחי מציע גישה שונה: יצירת פילמים דקים ומסודרים היטב של פנטצן, מולקולת הדגל של תחום הביקוע הסינגלטי, בתוך מארג מארח מבוקר של פארא-טרפניל, ובריכוזים משתנים, כך שניתן לעקוב אחר המעבר ההדרגתי ממולקולות בודדות לדימרים ולאשכולות גדולים יותר. כל זאת בתנאי חדר ואוויר אמביינטי, בדומה לתנאים בהם עתיד לפעול התקן אמיתי.
באמצעות שיטות אפיון מבניות, אופטיות ומגנטיות מתקדמות, מנסה המחקר לפצח כיצד גאומטריה בין-מולקולרית ספציפית מכריעה את גורלם של זוגות הטריפלטים, ובכך לספק כיוונים מעשיים לתכנון שכבות פעילות יעילות יותר בהתקנים פוטו-וולטאיים עתידיים.
