רוב המבוגרים באינדונזיה חיים בבית, בין בני משפחתם, ולא במוסדות. מי שדואג להם ביום־יום הם לא אחיות או רופאים אלא בני זוג, ילדים, אחיינים ואחים, שלרוב קיבלו מעט מאוד הדרכה מקצועית. אחד האיומים השקטים על מבוגרים מרותקים למיטה או מוגבלים בתנועה הוא פצע לחץ, נזק לעור ולרקמות שמתחתיו. אפשר למנוע אותו ברוב המקרים, אבל רק אם מי שמטפל יודע מה לעשות, רוצה לעשות זאת ואכן עושה.
המחקר שואל מה בעצם קורה בבתים האלה. מה מטפלים משפחתיים יודעים על מניעת פצעי לחץ, מה הם חושבים על האחריות הזו, ומה הם עושים בפועל? והאם שלושת הממדים האלה, הידע, העמדה וההתנהגות, קשורים זה בזה?
החוקרים יצאו לשטח בבנדונג, בירת מערב ג'אווה. הם דגמו באקראי מאות מטפלים משפחתיים מרשימות משפחות שסיפקו העיריות, ואחיות מאומנות ביקרו בבתיהם. המטפלים מילאו שאלון שנבנה במיוחד לאוכלוסייה הזו ובדק ידע, עמדות והתנהגות. הנתונים נותחו סטטיסטית כדי לבדוק גם אילו מאפיינים של מטפלים קשורים לכל אחד מהממדים וכיצד הם משתלבים. זו הפעם הראשונה שנושא זה נבדק באינדונזיה, והתמונה שעולה ממנו רלוונטית לכל מי שמתעניין בטיפול משפחתי בקשישים ובדרכים לתמוך בו.






