אמפתיה נחשבת לאחד הכישורים החשובים ביותר של מורים. היא מקרבת בין מורה לתלמיד ומסייעת להבין את עולמם של ילדים מרקעים מגוונים. אבל מה קורה כשהמורה נדרש לעבוד בכיתה מכלילה, שבה לומדים יחד תלמידים בכל רמות היכולת, ובהם תלמידים עם מוגבלויות? זו סביבה תובענית, טעונה באחריות, באי ודאות וברגשות לא פשוטים. הרגישות העמוקה לסבלם של אחרים, שנראית כמו יתרון מובהק, עלולה להפוך גם למקור של עומס ועייפות. האם אמפתיה גבוהה באמת מסייעת למורים להרגיש מסוגלים ליישם חינוך מכליל, או שהתשובה תלויה בגורמים נוספים?
המחקר בוחן שאלה זו ומתמקד בשני גורמים שעשויים לשנות את התמונה: האמונה של המורה ביכולתו להתמודד עם רגשות שליליים כמו כעס, עצב ויאוש, והשאלה אם מורים ומורות חווים את הדברים באופן שונה. החוקרים פנו למדגם גדול של מורי תמיכה באיטליה, מדינה שמנסה ליישם חינוך מכליל באופן רחב במיוחד. המורים מילאו שאלון מקוון אנונימי שמדד את רמת האמפתיה שלהם, את מסוגלותם הרגשית ואת תחושת המסוגלות שלהם ליישום אסטרטגיות מכלילות ולניהול הכיתה. בעזרת ניתוחים סטטיסטיים מתקדמים נבדק כיצד שלושת הגורמים האלה, יחד עם מגדר, משתלבים זה בזה.
התשובה עשויה לשנות את האופן שבו חושבים על הכשרת מורים ועל מקומם של הרגשות במקצוע ההוראה.






