כולם יודעים לומר שעבודת צוות היא מיומנות חיונית, בטח ובטח במקצועות הבריאות, שבהם איכות הטיפול ובטיחותו תלויות ביכולתם של אנשים לעבוד יחד. אבל מה בעצם קורה ברגע שבו סטודנט חדש נכנס בשערי האוניברסיטה, עוד לפני שהספיק לשמוע הרצאה אחת על שיתוף פעולה? איזה מטען של אמונות, הנחות ואסטרטגיות הוא מביא איתו מהבית ומבית הספר, וכיצד המטען הזה מעצב את האופן שבו הוא יתמודד עם חבר לצוות שאינו עומד בחלקו?
המחקר שלפניכם ניגש לשאלה הזאת בנקודת הזמן הנדירה שבה אפשר עוד לראות את התמונה בלי השפעתה של ההוראה האקדמית. הוא בודק שתי קבוצות של סטודנטים למדעי הרוקחות בשבועות הראשונים ללימודיהם, האחת בתואר ראשון והאחרת בתואר שני, ומשווה ביניהן בשלושה ממדים: אמונתן בדבר היכולת של אדם להשתנות ולהתפתח, הסגולות הנדרשות משחקן צוות טוב, והאסטרטגיות שהן בוחרות כשהן מתבקשות להתמודד עם תרחיש מאתגר של תרומה בלתי שווה בצוות.
לצורך כך נעשה שימוש בכלי הערכה שפותח במיוחד לרגע הכניסה לאקדמיה, המשלב שאלות סגורות שנותחו בכלים סטטיסטיים עם תשובות פתוחות שעברו ניתוח תמטי מעמיק. השאלה המעניינת היא אם מי שהגיע לתואר שני עם ניסיון אקדמי קודם אכן מגיע מצויד טוב יותר לעבודה בצוות, או שדווקא הסטודנטים הצעירים מביאים איתם משהו שאובד בדרך.
