המאבק הפלסטיני לעצמאות ולזהות עבר גלגולים דרמטיים מאז אמצע המאה העשרים. בכל דור בערך הופיעה תנועה חדשה שניסתה להציע תשובה אחרת לשאלה הגדולה איך משיבים לעם עתיד, ולמה הניסיון הקודם נכשל. כל תנועה נשאה איתה תקווה מחודשת, אידאולוגיה משלה, ורעיון אחר של מהו "פתרון". דווקא השוני ביניהן חושף קו רציף אחד ברור של חתירה להגדרה עצמית, אך גם של אכזבות חוזרות מהמציאות, מהכוח, מהפוליטיקה.
ראשונה הייתה התנועה של הלאומיים הערבים שהאמינה בכוח האחדות האזורית. אחריה באה פתח, שהדגישה פעולה פלסטינית נפרדת מכל מסגרת אזורית. ואז הופיעה חמאס, שצמחה מתוך חוויית היום־יום תחת שלטון זר, והביאה איתה תפיסת עולם שונה מהקודמות. כל אחת מן התנועות האלה ניסתה לגייס את הציבור סביב סיפור חדש, והעמידה במרכזו לא רק מטרה אלא גם זהות.
מה גרם לכל גל חדש לבוא? איך כל תנועה ניסתה לשכנע שהיא הדרך הנכונה? ומדוע נדמה שבכל פעם הרעיון נשחק עד שעלה אחר במקומו?
