אלימות נגד ילדים ובני נוער היא אחת הבעיות החברתיות והבריאותיות הקשות ביותר במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית, ותוכניות הורות נחשבות לאחת הדרכים היעילות למנוע אותה. אבל כשמדובר בהעברת תוכניות אלו בקנה מידה גדול, עלויות הכשרת מנחים ומגבלות כוח אדם הופכות את המשימה למאתגרת מאוד. כאן נכנסות לתמונה אפליקציות סמארטפון, שמציעות פתרון פוטנציאלי בעידן שבו השימוש בטלפונים ניידים גדל בקצב מהיר גם באפריקה שמדרום לסהרה. הבעיה היא שתוכניות הורות דיגיטליות סובלות באופן עקבי מאתגר מוכר: משתמשים רבים מתחילים להשתמש בהן אך לא ממשיכים, ורמת המעורבות הנמוכה שלהם מגבילה את הפוטנציאל האמיתי של הכלים הללו לחולל שינוי.
מה בעצם גורם למשתמשים להישאר מעורבים באפליקציית הורות, ואיזה מרכיבים בעיצוב ההתערבות באמת עושים את ההבדל? השאלה הזו עמדה במרכזו של מחקר שנערך בטנזניה על אפליקציה בשם ParentApp, שפותחה כחלק מיזמת הורות גלובלית ומבוססת על תוכנית הורות פרונטלית מוכרת. באמצעות ניסוי אקראי מקבצים בעיצוב פקטוריאלי מתקדם, נבחנו שלושה גורמים אפשריים לשיפור מעורבות: מידת ההכוונה האנושית שמקבלים המשתמשים, אופן עיצוב האפליקציה ותוכן ההתערבות, וסוג התמיכה הדיגיטלית שמוענקת בשלב ההצטרפות.
כמעט 700 מטפלים ראשיים של בני נוער מקהילות עירוניות ופרבריות באזור מוואנזה גויסו למחקר, השתמשו בטלפונים הפרטיים שלהם, ונחשפו לשמונה שילובים אפשריים של תנאי ההתערבות. המחקר, שנערך בשיתוף ארגונים בינלאומיים וממשלתיים, מציע הצצה נדירה לתוך מנגנוני המעורבות בהתערבויות דיגיטליות בהקשרים בעלי משאבים מוגבלים, ותוצאותיו עשויות לעצב את הדרך שבה תפותחו תוכניות מניעת אלימות דיגיטליות בעתיד.
