Youth experiencing homelessness at risk for suicide: psychosocial risk factors and service use patterns

מבוגרים צעירים חסרי בית נחשבים לאחת מהאוכלוסיות הפגיעות ביותר מבחינת בריאות הנפש, וההתאבדות נמנית עם סיבות המוות המובילות בקרבם. מחשבות אובדניות וניסיונות התאבדות קודמים ידועים כמנבאים חזקים לניסיונות עתידיים, ובקרב נוער חסר בית שיעורם גבוה פי כמה מאשר בקרב בני גילם המתגוררים בבית קבע. יחד עם זאת, חוסר הבית עצמו, הסטיגמה החברתית וההדרה מקשים על אבחון וטיפול הולם, ומשאירים לא מעט מקרים בלתי מזוהים.

מה קורה כאשר בוחנים לא רק את מי שכבר אובחן עם מחשבות אובדניות, אלא את כלל אוכלוסיית הנוער חסר הבית, על פני כל טווח רמות הסיכון? האם קיים קשר בין דיכאון, שימוש בחומרים ופגיעה בשינה לבין חומרת הסיכון להתאבדות? ועד כמה נוער זה אכן מקבל טיפול נפשי או רפואי בפועל, נוכח המחסומים הרבים שהוא חווה בגישה למערכת הבריאות?

כדי לבחון שאלות אלו, נותחו נתוני בסיס ממחקר אקראי מבוקר שנערך בעיר גדולה במערב התיכון של ארצות הברית, שבחן התערבות של דיור תומך לצעירים חסרי בית בגילאי 18 עד 24. הצעירים סווגו לקטגוריות סיכון להתאבדות על פי מדדים סטנדרטיים, ונבחנו בהם גורמי סיכון פסיכוסוציאליים שונים וכן דפוסי השימוש שלהם בשירותי בריאות ובריאות הנפש. הממצאים חושפים תמונה מדאיגה על הפער בין הצרכים הנפשיים של אוכלוסייה זו לבין השירותים שהיא בפועל מקבלת.