ילדים להורים שסבלו מדיכאון נמצאים בסיכון מוגבר להתפתחות בעיות רגשיות והתנהגותיות, קשיים לימודיים וחברתיים, ותסמיני חרדה ודיכאון שעלולים ללוות אותם לתוך הבגרות. תוכניות התערבות מונעות, המיועדות לצייד בני נוער אלו במיומנויות התמודדות יעילות עוד לפני שמתפתחת הפרעה קלינית מלאה, נחשבות לכלי מבטיח בהתמודדות עם סיכון זה. אך האם כל בני הנוער מפיקים תועלת שווה מהתערבויות כאלה, או שמא ישנם הבדלים אישיותיים שמעצבים את מידת ההשפעה?
מאמר זה בוחן שאלה זו בהקשר של תוכנית FGCB (Family Group Cognitive Behavioral), התערבות מונעת המיועדת לילדים ומתבגרים שהוריהם התמודדו עם דיכאון. החוקרים התמקדו בגורם ספציפי, מסוגלות בסיסית, מדד המבטא עד כמה הנער או הנערה מתפקדים היטב בתחומים התפתחותיים מרכזיים כמו לימודים, חברה ותחביבים, ובחנו האם רמת המסוגלות משפיעה על מידת ההצלחה של ההתערבות בשיפור יכולות ההתמודדות, ובעקבותיה על צמצום תסמיני חרדה ודיכאון.
כדי לבחון זאת, נערך ניסוי מבוקר אקראי במעורבות 180 משפחות, שבמסגרתו חולקו המשתתפים לקבוצת התערבות FGCB או לקבוצת ביקורת, ונאספו נתונים לאורך תקופת מעקב של שנתיים באמצעות כלים מתוקפים למדידת מסוגלות, אסטרטגיות התמודדות ותסמיני חרדה ודיכאון. באמצעות מודל תיווך ממותן מתקדם, ביקשו החוקרים להבין האם ובאיזו מידה משפיעה המסוגלות ההתחלתית על התהליך שבו התערבות מונעת מובילה לשיפור בהתמודדות ולירידה בתסמינים פסיכולוגיים.
