רוב החוסכים בישראל לא באמת בוחרים מי ינהל את הפנסיה שלהם, ומעטים זוכרים שעד אמצע שנות התשעים חברות הביטוח כמעט לא נגעו בתחום הזה. היום הן מנהלות את רובו המוחלט של החיסכון הפנסיוני במשק. השינוי לא קרה מעצמו: הוא תוצר של שלוש רפורמות גדולות שנערכו בין 1986 ל-2004, שבמהלכן עברה מערכת החיסכון לטווח ארוך מהסתמכות על איגרות חוב ממשלתיות מיועדות בתשואה מובטחת אל שוק ההון, קרנות הפנסיה של ההסתדרות נפתחו לתחרות, ולבסוף הולאמו ונמכרו לחברות הביטוח.
מי הזיז את הגלגלים האלה? ספרות המחקר מציעה שתי תשובות הפוכות. יש הרואים בגופים הפיננסיים את מי שדחפו את השינוי כדי להגדיל את רווחיהם, ויש הרואים במדינה את היוזמת ובסקטור הפיננסי רק את מי שנהנה מהתוצאה. השאלות שבמוקד כאן הן האם חברות הביטוח בישראל פעלו כשחקן מדיניות של ממש, מה הניע אותן, ובאיזו מידה אפשר לייחס להן תפקיד בעיצוב הרפורמות שהפכו אותן לשחקן המרכזי בפנסיה.
כדי לענות על כך נערך מחקר היסטורי המתחקה אחר עקבותיהם של גופי הגג של ענף הביטוח לאורך כמעט שני עשורים: פרוטוקולים של ועדות הכנסת, פסקי דין, תכתובות פנימיות, מכתבים לשרים ולפקידים בכירים, כתבי עת מקצועיים שיצאו מטעם הענף וראיונות עם אנשי מפתח באוצר ובתעשייה. מה שעולה מהחומרים האלה על עמדותיהן של החברות ועל דרכי הפעולה שבחרו אינו בדיוק מה שאפשר היה לצפות לו ממי שיצא מהתהליך כמרוויח הגדול.
