מה קורה למוח, לילדות ולמושג הלמידה עצמו כשילדים גדלים בעולם רווי מסכים, רשתות ומידע בלתי מוגבל? השאלה הזו מעוררת שתי תשובות סותרות בתכלית. מצד אחד, קולות מזהירים טוענים שהילדות כתקופת הגנה נמחקת, שהחשיפה המוקדמת לתכנים אלימים ומיניים הופכת ילדים ל"מבוגרים זוטרים" חסרי יכולת שיפוט אמיתית, ושהמוח הצעיר סובל מירידה בסבלנות, בריכוז וביכולת קריאה מעמיקה. מצד שני, קולות אחרים מציגים תמונה הפוכה לחלוטין: ילד סקרן, פעיל ואינטראקטיבי, שממש בזכות האינטרנט לומד לעולם רחב יותר, סובלני יותר, ולעיתים אף מלמד את הוריו ומוריו כישורים טכנולוגיים שהם עצמם אינם מכירים.
המאמר יוצא למסע בין שתי הגישות המנוגדות הללו, מציג את התפיסות של הוגים בולטים בתחום ההתפתחות והתקשורת, ובוחן כיצד הן מתבטאות בעולם המעשה. לצד הדיון התיאורטי, נבחנת תכנית חינוכית ייחודית שבה נפגשים בני נוער ובני הגיל השלישי, כדי לבדוק אם ואיך אפשר לגשר בין דורות בעולם שהטכנולוגיה משנה בו את מאזן הכוחות בין ילדים למבוגרים. השאלה שמסתתרת מתחת לכל הדיון הזה נוגעת בנו כולנו: מה עומד לקרות למבנה המשפחה, לבית הספר ולמושגים הבסיסיים של חינוך וסמכות, כאשר הילדים כבר אינם תמיד אלה שזקוקים ללמוד מהמבוגרים, אלא לעיתים גם ההפך?
