אינדונזיה היא אחת החברות המגוונות בעולם, עם מאות קבוצות אתניות ויותר מ-700 שפות אזוריות. הגיוון הזה יכול להיות מקור לעושר, אבל גם קרקע פורייה למתחים. בית הספר הוא אחד המקומות הראשונים שבהם ילדים פוגשים את השונה, ולכן השאלה איך מלמדים אותם לחיות לצד אחרים נוגעת לעתידה של החברה כולה. זו שאלה שמעסיקה גם מערכות חינוך הרחק מאינדונזיה.
המחקר שואל כיצד מיושם חינוך רב-תרבותי בבתי ספר תיכוניים, ומה תפקידו בעיצוב אופי של סובלנות וכבוד הדדי בקרב בני נוער. הוא בוחן גם אילו קשיים מתעוררים בדרך, כשחלק מההורים חוששים לזהות הדתית והתרבותית של ילדיהם, ואילו מורים נאלצים לפעול בלי חומרי הוראה והכשרה מתאימים. עניין מיוחד נמצא במקומות שבהם התלמידים כמעט אינם נפגשים עם תרבויות אחרות.
החוקרים נכנסו לכמה בתי ספר תיכוניים באזור בימה, שבו האוכלוסייה מגוונת מבחינה אתנית ותרבותית. הם צפו בשיעורים ובחיי בית הספר, ערכו ראיונות עם מורים, מנהלים ותלמידים, ועיינו במסמכים. כך ביקשו להבין לא רק מה כתוב בתוכניות הלימודים, אלא מה קורה בפועל בכיתה, בין מורה לתלמיד ובין תלמיד לחברו.
