מה קורה כשמנחה נכנסת לחדר הדרכה אחרי יום של נערים מושעים, ישיבת צוות מתוחה והודעות דחופות, ומצפים ממנה לחשוב בשקט על קבוצה טיפולית? המאמר נפתח בסצנה כואבת: מפגש סיום של קבוצת הדרכה אחרי שלוש שנות עבודה, שבו אחת המשתתפות אומרת שלא היה כאן שום דבר משמעותי ושהיא לא זוכרת דבר שנגע בה. שלוש שנים של תהליך, עליות ורגעי קסם, ובסוף תחושה של ריק.
הנושא הוא הדרכה קבוצתית לאנשי סגל שמנחים קבוצות עם נוער בסיכון במסגרות חוץ־ביתיות. זו עבודה עמוסה במיוחד, כי הסערה והדחיפות של החיים בשטח חודרות לחדר ההדרכה דרך גבולות חדירים, ומקשות על כל מי שמנסה לעצור ולהבין. השאלה המרכזית היא איך אפשר לבנות מפגש שמסוגל להכיל את כל הרעש הזה ולהפוך אותו ממכשול לחומר גלם לעבודה.
המחברת מציגה מודל עבודה בן חמישה שלבים, שגובש מתוך הדרכה של קבוצה בת שבעה מודרכים מתחומי החינוך והטיפול. הקבוצה נפגשה אחת לשבועיים במשך שלוש שנים. המאמר נשען על סקירה של מושגים מעולם הפסיכואנליזה והקבוצה, כמו רברי, מטריצה, החזקה והכלה, ומשלב וינייטה מפגש אחד שנותחה לעומק. הוא מזמין להתבונן מקרוב בשאלה מה נדרש מהמדריכה כשהקבוצה כולה מוצפת, ואיך אפשר לעשות מקום לחשיבה גם כשסביבה הכול סוער.






