בעיצומה של המגפה נסגרו כמעט כל האוניברסיטאות והמכללות בנורווגיה, אבל מכללת המשטרה המשיכה ללמד. הכשרת שוטרים נשענת מאז ומתמיד על מפגש פיזי, על תרגול משותף ועל קרבה בין מורים לסטודנטים, ודווקא משום כך היא הפכה למקרה מבחן מרתק לשאלה מה קורה לאיכות ההוראה כשכל הסביבה שסביבה משתנה בבת אחת.
השאלה שבמוקד היא כיצד עיצבו שכבות ההקשר השונות, מן היחסים הקרובים ביותר ועד לנורמות החברתיות הרחבות, את תפיסת איכות ההוראה ואת הפרקטיקה שלה בתקופת המגפה. איכות ההוראה נבחנת כאן לא כתכונה של מורה בודד אלא כפעולה הקשרית וקולקטיבית, ולשם כך משמשת התיאוריה הביו-אקולוגית של אורי ברונפנברנר ומודל תהליך-אדם-הקשר-זמן, המבחין בין מיקרו-מערכת, מזו-מערכת, אקסו-מערכת ומקרו-מערכת.
כדי לבחון זאת נערכו עשרים ראיונות חצי מובנים עם מורים ומכשירים במחלקה ללימודי המשך של המכללה ועם הממונים הקרובים עליהם, לצד סקירה של דוחות איכות שנכתבו ונדונו במחלקה. הניתוח שילב איתור תמות מתוך החומר עם קריאה מונחית תיאוריה של ארבע שכבות ההקשר, ועסק בין היתר בקרבה לעמיתים, במעורבות ההנהלה, בהיעדר הנחיות, בתחושות של סיכון חברתי ובדרך שבה הזמן והמרחב קיבלו משמעות אחרת.






