מה ההבדל בין אדם שמוסר תרומה לצדקה מתוך אמפתיה לבין אדם שעושה זאת מתוך תחושת חובה, ובין שניהם לבין מי שתורם רק כדי להרוויח משהו? מבחוץ המעשים נראים זהים. הפסיכולוגיה של המידות הטובות עוסקת בשאלה הזו כבר שנים, והכלים שעומדים לרשותה, כמו שאלוני תכונות, תצפיות על התנהגות וניסויים בהשפעת הנסיבות, נוטים להתמקד במה שאנשים עושים ופחות במה שמניע אותם לעשות זאת.
המאמר שואל האם אפשר להעריך מידה טובה בלי להתייחס לכוונה שמאחורי המעשה, ומה נדרש כדי להכניס את הכוונה אל תוך המחקר הפסיכולוגי. כדי לענות על כך הוא חוזר אל אריסטו וחמשת טיפוסי האופי שתיאר, מהבהמי והרשע ועד חסר האיפוק, בעל האיפוק ובעל המידות הטובות, ומציב אותם מול שלוש דרכי המחקר המקובלות: תכונות, התנהגויות וסיטואציות. לצד זאת הוא מנסה ללמוד מהפונקציונליזם, גישה שבוחנת איזה תפקיד ממלא כל מצב נפשי בתוך מערך המטרות של האדם, ומדגים אותה בדוגמאות יומיומיות, ובהן אירוע דרמטי ברציף של תחנת רכבת.
יש כאן גם שאלה עמוקה יותר על גבולות המדע: האם פסיכולוג יכול לומר על מעשה שהוא "ראוי", או שהוא רק מתעד ביטויים ודיווחים? מי שמתעניין בתכונות אופי, במוסר, בניסיון למדוד את מה שנראה בלתי מדיד, ובפער שבין פילוסופיה עתיקה לפסיכולוגיה מודרנית, ימצא כאן חומר למחשבה.
