במשך עשרות שנים פעלו בתי המשפט בישראל לפי כלל ברור: האב נושא באחריות הכלכלית לצורכיהם ההכרחיים של ילדיו, גם כשהכנסתה של האם גבוהה משלו, וגם כשהילדים חולקים את זמנם בין שני בתים. בקיץ 2017 הפך בית המשפט העליון את הכלל הזה על פיו וקבע שחובת המזונות לילדים בגילאי שש עד חמש עשרה מוטלת על שני ההורים, לפי יחס ההכנסות ביניהם ולפי ההוצאות שכל אחד מהם מוציא על הילדים בפועל. ההכרעה הציתה ויכוח ציבורי סוער, אבל השאלה המעניינת באמת מתחילה דווקא אחריה: מה קורה כשצריך לתרגם עיקרון לסכום בשקלים.
כאן נפתחות שאלות שהתשובה להן אינה מובנת מאליה. האם ההלכה חלה רק כשנקבעה משמורת משותפת, או בכל מקרה? כיצד מחשבים את ההוצאות על ילד שחי בשני בתים, כאשר מיטה, ארון וחשבון חשמל אינם מתחלקים לפי ימי שהות? ומה קורה כשההורים פשוט אינם יכולים לממן שני בתים?
כדי לבדוק זאת נבחנים כאן מקורות הדין הדתי שמהם צמחה חובת המזונות, פסק הדין עצמו על חוות הדעת המרכזיות שבו, ועשרות פסקי דין של ערכאות נמוכות שניתנו מאז, לצד נתונים כלכליים על עלות גידול ילדים בישראל. ההשוואה בין העיקרון שנקבע ובין האופן שבו הוא מיושם בשטח נוגעת לכל משפחה גרושה עם ילדים.
