בזירה של תאונת דרכים שבה נפגעו כמה אנשים, אחת ההחלטות הראשונות שצוות הפינוי מקבל היא מי עולה לאמבולנס הראשון. ההיגיון נראה ברור: מי שנראה הקשה ביותר יוצא ראשון, כדי להגיע מהר ככל האפשר לטיפול מכריע. אבל בדיוק מפני שההחלטה הזאת מתקבלת לפי חומרה, היא טומנת מלכודת למי שמנסה לבדוק בדיעבד אם היא אכן עזרה. הנפגעים שפונו ראשונים יגיעו לבית החולים במצב קשה יותר מאלה שפונו אחריהם, ולא בהכרח בגלל סדר הפינוי אלא בגלל הסיבה שבגללה נבחרו מלכתחילה.
מכאן השאלה שבמוקד: האם אפשר בכלל לאמוד את הקשר בין פינוי בעדיפות לבין תוצא קליני קשה, וכיצד הקשר הזה משתנה לפי הזמן שהצוות שוהה בזירה. ההנחה הבסיסית היא שככל שהשהייה מתארכת, הצוות אוסף יותר מידע ופועל תחת לחץ חריף פחות, ולכן ייתכן שהפער בחומרה בין הנפגע הראשון לאחרים אינו קבוע אלא נע לאורך דקות האירוע.
כדי לבחון זאת נותחו רשומות פינוי ארציות של שירותי הרפואה הדחופה ביפן משלוש שנים, מיליוני רשומות שמתוכן נותרו כמאה וארבעים אלף נפגעים באירועי דרכים רב נפגעים. הניתוח נשען על שיטות הסקה סיבתית כפולות חסינות, על מידול גמיש של משך השהייה בזירה ועל שורה ארוכה של בדיקות רגישות, שנועדו לברר כמה מן התמונה המצטיירת נובע מהטיה שיטתית וכמה ממנה משקף קשר אמיתי.
