מאה שנה אחרי שנפתח בית הספר הראשון ברוח חינוך ולדורף, השיטה כבר אינה נחלתם של מעטים: בישראל פועלים שבעה תיכונים ברוחה, ורובם חלק ממערכת החינוך הממלכתית. דווקא גיל התיכון הוא הנקודה שבה חינוך אלטרנטיבי נפגש עם המציאות במלוא עוצמתה. בחינות בגרות, מגמות בחירה, מסכים ורשתות ושאלות פוליטיות בוערות אינם עוקפים את בתי הספר האלה, והתשובות שהם נותנים להן מעצבות את זהותם.
איך נראה תיכון שמבקש שלא להסליל את תלמידיו למגמות מוקדם מדי, אך פועל במערכת שבה חמש יחידות בחירה בנויות בתוך תעודת הבגרות? מה עושה בית ספר שהזהיר מפני נזקי המסכים עוד לפני שהיו סמארטפונים, כשתלמידיו חייבים להכיר לעומק את הטכנולוגיה של זמנם? וכיצד מתנהל צוות מורים שצריך לדון עם בני שש עשרה בשאלות השנויות ביותר במחלוקת בחברה הישראלית, בלי להטות אותם לכיוון זה או אחר?
ארבעה אתגרים עומדים כאן לבחינה: מקצועות הבחירה, היחס לסוגיות אקטואליות מקומיות ועולמיות, הטכנולוגיה והמדיה, ובחינות הבגרות. הדיון נשען על עקרונות החינוך האנתרופוסופי ועל הניסיון שהצטבר בארץ ובעולם, משווה בין המודל הגרמני הקלאסי ובין הדרך הישראלית, ומביא דוגמאות מן הנעשה בתיכונים עצמם, מפגישות שעוררו סערה ציבורית ועד עבודות גמר של תלמידים.
