ספרי הילדים שאנחנו קוראים לילדינו לפני השינה אינם רק סיפורים מתוקים. הם גם אחד הכלים הראשונים שבאמצעותם החברה מלמדת ילדים מה נחשב נורמלי: מי מבשל, מי יוצא לעבודה, מי מנחם בלילה ומי מסביר איך מתנהגים בבית הכנסת. בחברה הישראלית, שבה המשפחה תופסת מקום מרכזי במיוחד, השאלה איך ספרי הילדים מציירים את התא המשפחתי מקבלת משנה תוקף. והאם התמונה הזאת נשארה קבועה לאורך שבעה עשורים שבהם המשפחה הישראלית עצמה השתנתה?
המאמר שואל אם ספרות הילדים הישראלית, מימי "גן-גני" ועד ספרי הילדים של השנים האחרונות, שימרה את דגם המשפחה הקלסי של אבא, אמא וילדים, או שהיא אפשרה גם קולות אחרים: אבות נוכחים, משפחות חד-הוריות, זוגות חד-מיניים, ילדים שמבקרים את הוריהם ואנשים שבוחרים לחיות בלי משפחה בכלל. כדי לבדוק זאת נותחו 56 יצירות מוכרות לגילי הגן והכיתות הראשונות, שראו אור בין 1948 ל-2020, בהן ספרים של לאה גולדברג, מרים ילן-שטקליס, יהודה אטלס, מאיר שלו ויוצרים עכשוויים רבים.
היצירות נקראו לאורך שלוש תקופות, תוך תשומת לב לחלוקת התפקידים בין האם לאב, למקומו של הילד בהייררכיה המשפחתית, לאופן שבו מוצגים גירושין, משפחות "אחרות" ובני משפחה עם צרכים מיוחדים, ולשאלה מה מקומה של המשפחה באושרו של הילד. הקריאה מצליבה את הספרים עם התמורות שעברה המשפחה הישראלית ועם המסורת של ספרות הילדים המערבית, מאוליבר טוויסט ועד בילבי.
