בשלושה בתי קברות בגוש דן ניצבות כחמש מאות אנדרטות לקהילות יהודיות שחרבו בשואה. הן אינן אנדרטאות ציבוריות רגילות כמו אלה שבכיכר או בגן, וגם לא מצבות קבר, כי אין תחתיהן קבר. ובכל זאת מבקרים רבים מניחים עליהן אבנים קטנות, כמו על קבר אמיתי. מה בעצם עומד שם באבן, ולמי מופנה המסר שחקוק בה?
המאמר שואל אילו מסרים מבקשות הקהילות להעביר לדורות הבאים באמצעות המילים והסמלים שבחרו להטביע באבן, ומה אפשר ללמוד מהם על הדרך שבה הקהילות זוכרות את עצמן ואת השואה. רוב האנדרטות לא הוקמו בידי אמנים אלא בידי בוני מצבות, ולכן המחקר מתמקד בכתובות, בציטוטים ובסמלים ולא בערכן האמנותי.
החוקרת תיעדה וצילמה את האנדרטות, מדדה אותן, ראיינה חברי ועדי קהילות ומנהלי בתי קברות, ועיינה בתיקי הקהילות בארכיון החברה קדישא של תל אביב. מה שמתגלה הוא עולם עשיר של ביטויי זיכרון, שחלקם צפויים וחלקם מפתיעים בשתיקותיהם, ושמזמין מבט חדש על מקום שרבים עוברים בו מבלי לעצור.






