בכיתות רבות ברחבי העולם יושבים זה לצד זה תלמידים מרקעים תרבותיים שונים, ומורים מחפשים דרכים להפוך את המגוון הזה ממושג מופשט לחוויה ממשית. ריקוד K-pop, שהתפשט בעולם דרך יוטיוב ורשתות חברתיות, הוא תופעה תרבותית היברידית: הוא מערבב תנועה קוריאנית מסורתית עם היפ הופ, ג'אז וריקוד לטיני, ומעריצים בתאילנד, באוזבקיסטן ובמקומות אחרים מעבדים אותו מחדש לפי עולמם. האם צורת אמנות שרוב הילדים והנוער מכירים מהמסך יכולה לשמש גם כלי חינוכי רציני להבנה בין תרבותית?
המאמר שואל אם ואיך אפשר להשתמש בריקוד K-pop כדי ליישם בפועל את חינוך הרב תרבותי כפי שהגדיר אותו החוקר ג'יימס בנקס, שמודל שלו כולל חמישה ממדים שנוגעים לתכני הלימוד, לבניית הידע, לדעות קדומות, להוגנות בהוראה ולתרבות בית הספר כולו. המחברים אינם מבצעים ניסוי בכיתה. הם מבססים את הטיעון על סקירה מובנית של ספרות במאגרים אקדמיים מרכזיים, ועל סינתזה תיאורטית המצליבה בין כתבים על חינוך רב תרבותי, חינוך באמנויות, היברידיות תרבותית ותפוצת ה-K-pop. הם בוחנים כל ממד של בנקס מול מאפיינים של הריקוד, ומציעים רעיונות שיעור להמחשה.
לצד הפוטנציאל, המאמר מתייחס גם לוויכוחים סביב התעשייה, כמו מסחור וניכוס תרבותי, ושואל מה קורה כשצורה תרבותית שנויה במחלוקת נכנסת אל הכיתה. התשובה נוגעת בשאלה רחבה יותר: מה יכול הגוף ללמד שהספר והדיון הכיתתי מתקשים ללמד?
