איך זה שהמחאה הפוליטית הגדולה בתולדות ישראל בחרה להתנכר לפוליטיקה? מחאת 2023, שקמה כתגובה למהלכי החקיקה והמינהל של ממשלת נתניהו, היוותה אירוע חברתי-פוליטי חריג בהיקפו, ועם זאת נשאה בתוכה סתירה מתמיהה: מחאה שכל מטרתה הייתה פוליטית לחלוטין, אך מנהיגיה ומשתתפיה הקפידו להציג אותה כלא-מפלגתית, טכנית וממלכתית. איך אפשר להבין תופעה כזו, ומה היא מגלה על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית?
המאמר מבקש לפענח את התופעה הזו דרך זווית תיאורטית שהתחדשה בשנים האחרונות במחקר הבינלאומי: היחסים המורכבים בין תנועות חברתיות חוץ-פרלמנטריות לבין מפלגות פוליטיות ממוסדות, יחסים שמעצבים מחדש את פני הפוליטיקה במערב, מ"מסיבת התה" האמריקנית ואילך. לצורך כך, נבחנת התפתחות היחסים בין תנועות למפלגות בישראל מקום המדינה ועד ימינו, תוך התמקדות במקרי המבחן המרכזיים של העשורים האחרונים: גוש אמונים, ש"ס, המחאה הכתומה, המחאה החברתית של 2011, ולבסוף המשבר הפוליטי שהחל ב-2019 ותנועות "מחאת בלפור" ו"מחאת 2023" שנבעו ממנו, לצד תנועות הימין הדתי-לאומני שפעלו במקביל.
מתוך ניתוח היסטורי ותיאורטי משולב, עולות שאלות מרתקות על האופן שבו מפלגות ותנועות מזינות זו את זו, על ההבדל שבין האופן שבו הימין והשמאל הישראלי מנהלים את הזיקה הזו, ועל מה שהתופעה מגלה על עומק המשבר הדמוקרטי בישראל, שאלות שממשיכות להדהד גם בתקופה שאחרי השבעה באוקטובר.
