אוסטרליה נבנתה על גלי הגירה, ומאז 1901 מצאו בה בית כמעט מיליון פליטים. אך מה קורה כשמדיניות ממשלתית מכוונת את המהגרים והפליטים הללו לא לערים הגדולות, אלא לעיירות ואזורים כפריים מרוחקים? האם ההתיישבות האזורית היא הזדמנות כלכלית וחברתית, או שמא מלכודת של בידוד, מחסור בשירותים וניצול?
המאמר בוחן את חוויית ההתיישבות של מהגרים ופליטים באוסטרליה האזורית דרך מסגרת אקולוגית-חברתית רב-שכבתית, המשלבת גורמים חברתיים רחבים, מדיניות ממשלתית, תמיכה קהילתית, יחסים בין-אישיים ומאפיינים אישיים. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לנשים ולנערות פליטות, אוכלוסייה החווה אתגרים ייחודיים ומורכבים במיוחד, החל מנגישות מוגבלת לשירותי בריאות רבייה ועד חשיפה מוגברת לאלימות מבוססת מגדר ואף לצורות של עבדות מודרנית.
תוך התבססות על נתונים סוציודמוגרפיים, מדיניות ויזה, תוכניות ממשלתיות ודוגמאות מהשטח, נבחנת השאלה מה בעצם קובע אם אזור כפרי מצליח "לדבוק" במהגרים לאורך זמן, ומה נדרש כדי להפוך את ההתיישבות האזורית ממקור לקשיים ולפערים מגדריים למנוע צמיחה כלכלית וחברתית הן עבור המהגרות עצמן והן עבור הקהילות המארחות אותן.
