מה קורה לקבוצה טיפולית כשהמוות נכנס אליה? בקבוצות של זקנים וחולים, החברים נאחזים בשגרה בטוחה ובמפגשים הקבועים, וכל מה שמעבר לה מאיים. מה קורה כשחברה אחת נעלמת פתאום, או כשהקבוצה עצמה מתקרבת לסיומה ונחווית כמי שעומדת "למות"? המאמר בוחן את המתח בין הבטוח למתהווה, ובין חיים למוות, בקבוצות ביבליותרפיה, שבהן שירים, סיפורים וקלפים טיפוליים משמשים "קול שלישי" בחדר.
השאלה המרכזית היא כיצד הכלי הביבליותרפי יכול לסייע לקבוצה להתמודד עם מוות ממשי ועם מוות מטאפורי, ומה עובר על המנחה עצמה בתהליך. המחברת נשענת על ניסיונה בהנחיית קבוצות של ניצולי שואה, אנשים שהמוות מעורר בהם אובדנים מן העבר, ומציגה שני מקרים מובהקים: קבוצה שאיבדה משתתפת משמעותית, וקבוצה אחרת שעמדה בפני סיום מוגדר. לצד התיאור היא נשענת על ספרות העוסקת בסיום קבוצות, בשלבי האבל ובמשאבי התמיכה הקבוצתיים.
במרכז הדברים עומדים רגעים קטנים וגדולים: שיר שנקרא בחדר שקט, ספר שהקבוצה בחרה להמשיך לקרוא, קלפים שנבחרו ונשזרו למסלול משותף. לצד אלה נבחנת שאלה שכמעט אינה נדונה, מה קורה למי שמנחה כשהיא עצמה מתאבלת, וכיצד אבל כזה שונה בקבוצה מאבל בטיפול פרטני.






