טיפול בעזרת סוסים הופך פופולרי יותר ויותר ככלי לחוסן נפשי, ויסות עצמי וביטחון עצמי בקרב ילדים ומתבגרים, במיוחד כאלה עם היסטוריית טראומה שקשה להם ליצור קשר טיפולי עם דמות אנושית. הרעיון מרתק: סוסים רגישים לשפת גוף ומספקים משוב מיידי, כך שהאינטראקציה עם בעל חיים גדול ורגיש עשויה לפתוח דלת רגשית שנשארת סגורה בטיפול המילולי המקובל.
אבל עד כמה שיטה זו אכן אפקטיבית בהשוואה לפסיכותרפיה המוכרת והמבוססת? מרבית המחקרים הקיימים בתחום לא כללו קבוצת השוואה כלל, ואלה שכללו השוו בעיקר לקבוצות המתנה ולא לטיפול פעיל אמיתי. השאלה שמעניינת את החוקרים במחקר הנוכחי היא האם מתבגרים המקבלים טיפול בעזרת סוסים חווים שיפור פסיכו-חברתי דומה למי שמקבל פסיכותרפיה מסורתית, כאשר שתי הקבוצות מגיעות מאותו ארגון קהילתי ומטופלות באותה מסגרת שירותים.
כדי לבחון זאת, נותחו נתונים של 94 מתבגרים שקיבלו שירות מארגון קהילתי ללא כוונת רווח על פני כשלוש שנים, חלקם באמצעות טיפול בעזרת סוסים במודל EAGALA וחלקם באמצעות שיטות פסיכותרפיה מסורתיות כגון CBT ו-EMDR. המשתתפים דיווחו על עצמם בשאלונים העוסקים בתקווה, חוסן, מסוגלות עצמית, ויסות רגשי ורווחה נפשית, בקליטה ובמעקב, ותוצאותיהם נבחנו באמצעות מודלים סטטיסטיים שהשוו בין קבוצות הטיפול. מה חשפו הנתונים על ההבדלים, או דווקא הדמיון, בין שתי הגישות הטיפוליות?
