בנישואין רבים בניגריה יש כעס, שתיקות ומריבות שחוזרות על עצמן, אבל מעט מאוד מדברים עליהם בקול רם. במדינת קוואר, כמו במקומות אחרים, נורמות תרבותיות מרתיעות זוגות מלפרוש את הקשיים שלהם לעיני אחרים. כשהם כן פונים לעזרה, הם פוגשים לרוב ייעוץ דתי או מסורתי שלא תמיד נוגע בשורשים העמוקים של הסכסוך. מה קורה כשבן זוג מגיב לאכזבה קטנה כאילו מדובר בנטישה, ומה מחזיק מעגלים של דרישה ונסיגה שאיש אינו רוצה בהם?
המחקר שואל אם שתי גישות טיפוליות מוכרות, אחת שחוקרת דפוסים רגשיים וקוגניטיביים שנוצרו בילדות והאחרת שמתמקדת במעגלי ההשפעה ההדדית בין בני הזוג, יכולות להפחית סכסוך זוגי ולחזק את היכולת לשמור על זהות עצמית בתוך קשר קרוב. שאלה נוספת היא מה קורה כששתי הגישות משולבות.
החוקרים ערכו מחקר מעין-ניסויי בעיר אילורין. הם סיננו עשרות זוגות נשואים, בחרו מהם 45 זוגות שחוו רמות סכסוך בינוניות עד גבוהות, וחילקו אותם לקבוצות. כל קבוצה קיבלה גישה אחרת, וקבוצה נוספת שימשה להשוואה. התוכניות נמשכו שלושה חודשים, עם מפגשים שבועיים בהנחיית אנשי מקצוע מוסמכים. המדידות נעשו בשאלונים על סכמות, דפוסי התנהגות והבדלות עצמית, לפני ההתערבות ואחריה.
