מדוע נבחר הר סיני, הר קטן ולא ידוע, כמקום מתן תורה, בעוד שההר הגבוה בישראל הוא הר החרמון? מדוע לא ננקב מיקומו המדויק של בית המקדש, ומדוע התורה נמנעת מלזהות בבירור את עץ הדעת או את המינים הניטלים בסוכות? שאלות אלה מובילות לבחינה מרתקת של הזיקה בין גבהים טופוגרפיים, עצים עתיקי יומין ופולחן דתי בעולם המקראי ובמזרח הקדום.
במאמר נבדק הקשר בין תפיסת הגבול והטריטוריה בעולם העתיק לבין יסודות הפולחן הדתי, ובייחוד תופעת "העצים הקדושים" שהתקיימה בצל אלות ואלונים על פסגות הרים. באמצעות סקירה של מקורות מקראיים, מדרשי חז"ל ופרשנות יהודית מסורתית, נבחנת הזיקה הלשונית והמושגית בין המילים "הר", "גבול" ו"שדה", ואף בין שם האל "שדי" לבין מושגי גובה וריבונות טריטוריאלית. לצד זאת נחקרת מעמדם המיוחד של עצי האלה והאלון כמוקדי פולחן בתרבויות המזרח הקדום, ומולם נבדקת התייחסות המקרא וההלכה לעצים ולהרים "קדושים" משל עם ישראל.
האם ניתן לאתר בתוך המסורת היהודית עצמה שרידים לתפיסות פולחניות שמקורן בעולם האלילי הסובב? ואם כן, כיצד היא מבחינה בין הדימיון החיצוני ובין המשמעות התאולוגית העמוקה שהיא מבקשת להנחיל? הדיון החוקר את הפער הזה חושף נקודת מבט מפתיעה על מקום הטבע, הגובה והצומח בעבודת האל.
